פסק-דין בתיק בר"ם 3186/03

השופטת ד' ביניש:

           בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (השופט מ' דרורי), אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על החלטת ועדת הערר שלפי תקנה 195 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) ואשר ביטל את החלטת המבקשת לפסול את המשיבה מלהחזיק ברישיון נהיגה, והורה לשוב ולדון בעניינה בחלוף שנה. הבקשה נידונה בפני הרכב ונשמעו בפנינו טענות סף וטענות לגוף הערעור.

העובדות

1.        להגשת בקשת רשות הערעור שלפנינו קדמה השתלשלות עובדות ארוכה, אשר על גלגוליה נעמוד בקצרה להלן: בשנת 1998 הועמדה המשיבה לדין בבית המשפט לתעבורה בירושלים, בגין מעורבותה בתאונת דרכים. במהלך הדיון התרשם בית המשפט כי יש להפנות את המשיבה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: המכון), לצורך בדיקת כשירותה להמשיך ולהחזיק ברישיון נהיגה. בעקבות ממצאי הבדיקות הפסיכודיאגנוסטיות שערך המכון, הופנתה המשיבה לבדיקה בידי ועדה פנימית של המכון, שבה היו שני חברים, פסיכולוג קליני מדריך ופסיכיאטר מומחה. בפני ועדה זו היו מונחים פסק דינו של בית המשפט לתעבורה וכן חוות דעתו של פסיכולוג פרטי המטפל במשיבה. כפי שעולה מפרוטוקול הבדיקה, היו בפני הועדה לא מעט נתונים. בין היתר, התבררה תמונה של ריבוי עבירות תנועה שנעברו על-ידי המשיבה, כמו גם מעורבות בשלוש תאונות דרכים. מדברי המשיבה למדה הועדה כי בתה נפטרה כשנתיים קודם לכן בנסיבות טראגיות וכי אמה נפטרה באותה השנה. הועדה מצאה כי למשיבה "סגנון חשיבה השלכתי, אך עדיין אין מחשבות שווא". כן נראה היה לוועדה כי "יש ענין של הפרעת אישיות לא קלה עם מאפיינים נרקיסיסטיים ופרנואידים, עם משבר קשה מלפני שנתיים שטיבו לא לגמרי ברור". בשלב זה לא מצאה הועדה צורך להתערב ברישיון הנהיגה, אך לפני מתן החלטתה הסופית, ביקשה לעיין בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה, כמו גם בחוות-דעתו של פסיכולוג ממכון "כיוונים" המטפל במשיבה במסגרת של פסיכודרמה. ביום 18.1.00 התכנסה הועדה בשנית, ולאחר שעיינה בחומר האמור, קבעה כי "נראה שהגב' עין-דור מנהלת את ענייניה לפי "חוקים פרטיים" משלה תוך שהיא נאבקת בכל הסובב אותה". בתגובה לטענת המשיבה לפיה את עבירות התנועה ביצעו קרובי משפחתה להם השאילה את מכוניתה, ענתה הועדה כי "לאור המניפולטיביות המרובה שמפגינה קשה לוועדה לקבל טיעון זה על פניו כל זמן שאין הוכחה אחרת". כמו כן, הוסיפה הועדה, "אורחה ונוהגה בכביש מעיד על אימפולסיביות, שיקול דעת מוטעה וכן חוסר שיפוט הולם". הועדה סיכמה ומצאה שכל הנתונים האמורים מעידים על "הפרעת אישיות פרנואידית קשה", שאחד מביטוייה "אי קבלת נורמות וחוקים וכתוצאה ריבוי עבירות תנועה ותאונות דרכים". על סמך אלו, ועל סמך התרשמותה הבלתי אמצעית של הועדה מן המשיבה, נקבע כי הפרעת האישיות שהמשיבה סובלת ממנה פוגעת בשיקול דעתה וביכולתה למלא אחר חוקי התנועה. לפיכך, החליטה הועדה שלא לאפשר למשיבה להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שנה, שלאחריה תיבחן מחדש כשירותה לנהוג ברכב מנועי.

2.        על החלטה זו עררה המשיבה לוועדת הערר שלפי תקנה 195 לתקנות התעבורה. לערר זה צירפה המשיבה חוות-דעת של פסיכולוגית קלינית מטעמה, אשר בדקה את המשיבה והמליצה לשקול שנית את ההחלטה לשלול ממנה את רישיון הנהיגה. בשלב ראשון, החליטה ועדת הערר, לאור חוות-הדעת השונות שהונחו לפניה, להפנות את המשיבה למבחנים פסיכודיאגנוסטים ולאחריהם לוועדה המורכבת משלושה פסיכיאטרים. בעקבות החלטה זו, ניתנה חוות דעתו של פסיכולוג קליני מומחה בכיר, מנהל מכון "יעד חן", אשר תמכה במסקנתה של הועדה לפיה אין לאפשר למשיבה להחזיק ברישיון נהיגה. לאחר קבלת חוות הדעת האמורה, נבדקה המשיבה בידי ועדה מקצועית נוספת, שהורכבה כאמור, משלושה פסיכיאטרים. לבקשת עורך דינה של המשיבה, ולאור הפערים בין חוות-הדעת השונות, הסכימה הועדה לאפשר למשיבה להגיב על חוות הדעת האחרונה של הפסיכולוג הקליני, בחוות-דעת של פסיכולוגית מטעמה.

           חוות הדעת של הפסיכולוגית מטעמה של המשיבה עמדה על ההבדלים בין הבדיקות, במספר רמות: הליך הבדיקה, היקפה, כמות הנתונים שהופקו ממנה, הבדלים בתיאור התנהגות המשיבה בשתי הבדיקות וכן הבדלים בתכנים או בתוצאות ניתוח הנתונים בשני המקרים. באשר להליך הבדיקה דווח כי השיחה במכון מטעם המדינה ארכה כשעה. במכון הפרטי, לעומת זאת, נערכה למשיבה שיחה ממושכת שמטרתה הייתה הסרת חרדותיה והשגת הענות למטלות שלא מתוך עמדה של מצוקה. השיחה נערכה ביום אחד ואילו הבדיקה ביום שלמחרת. הבדיקה עצמה ערכה כמספר שעות. לדעת הפסיכולוגית, המבחנים שהיא עצמה ערכה למשיבה היו מקיפים וממצים בהרבה מאלו שנערכו למשיבה במכון מטעם המדינה (היא מביאה דוגמאות למבחנים, לתוצאותיהם ולניתוחה את התוצאות). עוד הוסיפה הפסיכולוגית כי עצם העובדה שמדובר במכון פרטי הנתפס כ"ניטראלי" בעיני המשיבה, הפחית את הלחץ בו הייתה  נתונה ואפשר ביצועים טובים יותר במבחנים. היא סיכמה בכך כי "הגב' עין דור איננה האיש שיסכן במכוון חיי אנשים על הכביש, גם לא במצב לחץ". לגישתה, יתכן שהבדיקה החלקית שנערכה במכון "יעד", נתנה תמונה לא מאוזנת שהחמירה עם הנבדקת.

           לאחר שעיין בחוות דעת זו, השיב הפסיכולוג הקליני כי הוא עומד על חוות-דעתו והמלצתו הסופית באשר לאי-החזרת רישיון הנהיגה למשיבה לעת ההיא.

           על סמך החומר המקצועי שהיה בפניה, החליטה הועדה - אשר כאמור הייתה מורכבת משלושה פסיכיאטרים מומחים שדנו בעניינה של המשיבה לאחר איסוף חומר, עריכת בדיקות ומתן הזדמנות חוזרת - לדחות את הערר שהגישה המשיבה על המלצת המכון. לפיכך, אושרה פסילת המשיבה מלהחזיק ברישיון נהיגה מחמת אי-התאמה אישיותית לנהיגה, תוך מתן אפשרות לבחינה מחודשת של עניינה כעבור שנה. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים בירושלים.

ההליך בבית משפט קמא

3.        בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 11.7.02, החליט השופט קמא, חרף התנגדות המבקשת, למנות מומחה מטעמו, אשר יבחן את כל חוות-הדעת והחומר הרפואי והפסיכולוגי שהונח בפני הוועדה, ובאם יראה לנכון, יערוך למשיבה גם מבדקים נוספים, ויתן את חוות דעתו בנושא החזקת רישיון הנהיגה על ידי המשיבה. המדינה הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה בדבר מינוי מומחה מטעם בית המשפט, וכן בקשה לעכב ביצוע החלטה זו. אך ביום 17.8.02, לאחר קבלת תגובת המשיבה, דחה בית המשפט קמא את הבקשה לעיון חוזר.

           לאחר שעיין בחוות הדעת שנמסרו לו ואף ערך למשיבה בדיקות שונות, קבע המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ליטמן, כי אין פגם באישיותה של המשיבה "המגביל את זכותה לנהוג". מחוות-דעתו עולה ביקורת חריפה באשר לדרך עריכת הבדיקות ולאופן הסקת המסקנות על-ידי הפסיכולוג, אליו נשלחה המשיבה מטעם רשות הרישוי.

4.        בפסק דינו מיום 27.2.03, נדרש בית המשפט קמא, בין היתר, לסוגית מינוי המומחה מטעמו. בניגוד לטענת המבקשת, קבע השופט קמא כי בית המשפט לענינים מינהליים מוסמך למנות מומחה כאמור. את קביעתו זו השתית על סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, התש"ס - 2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים), המהווה צינור לקליטת הכללים החלים בבג"ץ לבתי המשפט המינהליים. בית המשפט סבר כי מכיוון שלפי תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד - 1984, רשאי בית המשפט, בכל ענין שלא נקבע בתקנות האמורות, לנהוג בדרך בה נוהגים בבית המשפט המחוזי, הרי שבסמכותו של בג"ץ, ומכאן - גם סמכותם של בתי המשפט לענינים מינהליים, למנות מומחים. עוד קבע בית המשפט קמא כי יש להתייחס אל שלילת רישיון הנהיגה כאל פגיעה בזכות היסוד של חופש התנועה, התייחסות המחייבת ריסון מצד הגורמים המוסמכים להעניק ולשלול רישיונות נהיגה. לפיכך, כך קבע, כאשר על כפות המאזניים מונחים חירות התנועה של הפרט מחד, והסכנה לציבור כתוצאה מנהיגתו של פלוני מאידך, על הרשות לנקוט במבחן הוודאות הקרובה לסכנה לשלום הציבור, בטרם תחליט על שלילת רישיון נהיגה.  לבסוף קבע כי יש לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, על דגשיה הפרוצדוראליים והקליניים כאחד, ולהעדיף אותה על-פני חוות הדעת של המומחים מטעם הרשות. על בסיס חוות דעת זו, קבע בית המשפט כי אין וודאות קרובה ואף לא חשש סביר, שהחזקתה של המשיבה ברישיון נהיגה תסכן את שלום הציבור, ולפיכך אין לשלול ממנה את רישיון הנהיגה. כנגד פסק דין זה הגישה המדינה בקשת רשות ערעור.

טענות הצדדים

5.        בפני בית משפט זה טוענת המבקשת כי הגישה העקרונית המשתקפת מפסק דינו של בית משפט קמא, לענין סוגיית מינוי המומחים מטעם בית המשפט לענינים מינהליים, סוטה מהכללים הבסיסיים החלים בהפעלת ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל, ואינה מתיישבת עם אופיה של הביקורת השיפוטית שהיא ממהותה של השפיטה המינהלית, כפי שגובשה במשפט הישראלי. לטענת המבקשת, חוק בתי המשפט לענינים מינהליים ותקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 (להלן: תקנות בתי המשפט לענינים מינהליים), אינם כוללים הוראה כלשהי המסמיכה את בית המשפט לענינים מינהליים למנות מומחים מטעמו. היעדרה של הוראה מסמיכה כאמור, כך טוענת המשיבה, נובע ממהות הליך הביקורת השיפוטית על מעשי המינהל. במסגרת ההליך שבפניו, בודק בית המשפט את חוקיות ההחלטה המינהלית, על-פי עילות הביקורת של המשפט המינהלי, אין הוא בא בנעלי הרשות, ואין הוא שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת. לפיכך - על-פי הטענות - על בית המשפט לענינים מינהליים לבחון רק אם החלטתה של הרשות המינהלית עומדת במבחן עילות הביקורת השיפוטית על הרשות המינהלית. לגישתה של המבקשת, עצם העובדה שקיימות עמדות או דעות אחרות, אף אם בית המשפט נוטה להעדיף עמדות חלופיות אלו, אין בה כדי לבסס את הטענה בדבר החלטה בלתי סבירה של הרשות. אל לו, לבית המשפט, להכריע במקומה של הרשות המוסמכת בין חוות דעתם של מומחים שונים בתחומם. במקרה הנדון, טוענת המבקשת, החלטת ועדת הערר הנה החלטה מקצועית, בתחום מומחיותה. לחברי ועדת הערר ניסיון וידע מקצועי רב ביותר בתחום המיוחד של הערכת אי-התאמה אישיותית לנהיגה. בנסיבות אלה, סבורה המבקשת, אין כל יסוד לקביעה, במסגרת הליך של ביקורת שיפוטית על החלטות הועדה הניתנות על-פי סמכותה מכוח הדין, כי ההחלטה בעניינה של העותרת חורגת ממתחם הסבירות. המבקשת משיגה בפנינו גם על החלת מבחן הוודאות הקרובה על קביעת כושר הנהיגה, לצורך שלילת הרישיון. לגישתה, אין לנו ענין בהגבלת חירותו של אדם, אלא בהגבלת יכולתו לנהוג ברכב, יכולת שמלכתחילה מותנית בקיום כשירות ברמה מספקת, בשל הסיכון האינהרנטי הטמון בנהיגה. המבקשת סבורה, כי קביעת מבחן המחייב הוכחת וודאות קרובה לאפשרות של פגיעה בחיים, כתנאי לשלילת רישיון נהיגה מטעמי אי-כשירות, איננו מאזן כראוי בין האינטרסים המעורבים, והוא מעמיד את הציבור בסיכון ממשי.

6.        המשיבה העלתה בתשובתה טענה מקדמית לפיה בית משפט זה נעדר סמכות לדון בבקשת רשות הערעור, ולפיכך דין הבקשה להידחות על הסף. בטענה זו נסמכת המשיבה על סעיף 55 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה), הקובע כדלקמן: